החל מהחודש הרביעי לאשפוז,
הגוף אולי ממשיך לקבל תרופות והמוניטורים ממשיכים לצפצף
אבל הנפש נכנסת לקריסה שקטה😞

בשפה הרפואית קוראים לזה "אובדן תחושת מטרה".
בשטח? זה הרגע שבו לחולה נגמר האוויר. הרגע שבו הוא מוותר.
וכשאין לנפש מטרה? הגוף מגיב בהתאם…

הכוחות נגמרים, והם פשוט שוכחים איך להמשיך להילחם…

מאחורי כל מיטה כזו יש ילדים שמחכים בבית וכבר שכחו איך
אמא או אבא נראים בלי חלוק בית חולים….
יש בני זוג שמחבקים כרית ריקה כל לילה… 😭❤️‍🩹

ואם הקושי הרפואי לא מספיק - המצב הכלכלי מדרדר לתהום😟
האשפוז הממושך שואב את כל החסכונות, ההכנסות נעצרות,
והמשפחות האלו נשארות חסרות אונים😫

זו לא בקשה שקטה. זו קריאת חירום!

הם חייבים לזכור שיש להם בשביל מה לחיות.

כשאנחנו בעמותת פעימות נפש מוציאים את החולה ומשפחתו לסופ״ש של מנוחה ופינוק -
אנחנו מעניקים לו חמצן שקריטי להמשך הטיפול הרפואי.